חדוה הרגישה רוממות רוח, משהו בלתי מוסבר, למרות המשימות החדשות שמנחיתה עליה תרמה ללא הרף, היא מרגישה שהיא עובדת במיומנות וביעילות ולמרות שהעבודה כמעט עברה את סף היכולת, חדוה אינה מאבדת את העשתונות. ביצוע המשימות מתקדם במהירות ואף פרט לא נשמט מזיכרונה ולא נאבד בין הררי הניירות וטרטורי הטלפון והשיחות והמיילים הדחופים. "זה נס שאת כזו מסודרת" נאנחת תרצה כשהיא מגיחה שוב עם הודעה חדשה, "בלעדייך היינו טובעים כאן" חדוה מחייכת.

בס"ד

 בחלוף השנים למד האדם להתרגל לשגרת חיים ולצרכים חומריים מה שמרחיק את מחשבותיו ועיסוקו בתכלית קיומו.כאשר בני האדם מחונכים להצלחה ושאפתנות הם נשאבים אל מירוץ החיים, ולפעמים מוקדם מדי. מירוץ החיים מצריך בשלות נפשית ועל מנת  לצלוח אותו בצורה הנכונה ביותר על האדם ללמוד מה היא מטרתו, מה הוא מחפש באמת, ומדוע הוא חי?

כאשר אדם נמצא בנקודה בה הוא מוקיר את החיים עצמם – הוא מודה על כל רגע, צעד ושעל במהלך הדרך.

על מנת ללמוד להעריך את החיים כפי שווים האמיתי האין סופי, תחילה עלינו להכיר את המושג "חיים".

לעולם נראית לנו פעולת ההישרדות כטבע חייתי המשוייך לבעלי חיים או לילידים משבטים בארצות רחוקות שאינן כפופות לדרך החיים אותה מכתיב העולם המערבי.

ואילו אם נסתכל בצורה מיקרוקוסמית על כל אדם בפרט נוכל לזהות את יצר ההישרדות הטמון בתוכנו כבני האדם, ואת ההתפתחות של אותו יצר הישרדותי למנגנון משומן הפועל היטב ומפעיל אותנו בני האדם בחיי היום יום, ואפילו חיים שלמים.

 ישנם רגעים בהם יש לנו פתאום זמן לחשוב, ובמהלך הזמן הזה גם אם דקות ספורות, יכולות לצוף להן מחשבות מטרידות, שלרוב אנו מסלקים אותן מעלינו כיצורים קטנים המסתירים לנו את שדה הראיה.אותן מחשבות יכולות לנקר מדי פעם לפעם ומספרות על כמה שיש לנו הכל ואין לנו על מה להתלונן ובעצם לא חסר לנו שום דבר ועדיין בתוכנו יש הרגשה של חוסר שלמות, חיסרון כלשהו שאנחנו לא מצליחים למלא.

 פרשת "בשלח" מלמדת אותנו איך להיות מעשיים, איך להאמין בכח אמונה גדולה שאנחנו יכולים לשנות, שבכוחנו לקפוץ למים ובכוחו של ה' יתברך  לבקוע את ים סוף הגועש בתוכנו ולהוציא אותנו אל חירות הנפש מהגלות והשעבוד הנורא למיצרים הפנימיים שלנו שמיצרים על כל התנהלות חיינו.

 לכל אחד מסע משלו, יש כאלה שנוסעים לעשות טראקים בהימלאיה, יש כאלה שטסים לדרום אמריקה לגלות ממלכות קדומות, יש כאלה שטסים לטיול חופים במקסיקו, יש מסעות ספארי בקניה , ויש מסע להודו לחפש משהו לא נודע. יש רק דבר אחד שאנחנו לא יודעים שבא איתנו לאורך כל המסע, וגם בהר הכי גבוה בהימלאיה נפגוש אותו- את עצמי.

את עצמנו אי אפשר להשאיר בארץ בטרמינל לפני העליה למטוס.

אבל מי מחפש את עצמו באמת?

בני האדם הינם יצורים אינטלגנטיים, חכמים והמפותחים ביותר בכל הבריאה כולה. לאדם יש מוח מפותח וכן אינטלגנציה רגשית המאפשרת לו להשתמש בחושיו בדיוק גבוה ביחס לרוב הבריאה.האדם מסוגל לחוש בידיו, ולזהות עצמים רק ע"י חוש המגע בלבד, העין האנושית היא מפותחת יותר מכל עדשה של מצלמה שאי פעם פיתח האדם, חוש הטעם של האדם מסוגל לפרק למרכיבים שונים את הטעמים, וכן הוא עדיין ניזון מתענוג שהוא שואב דרך חושיו, ולאו דווקא מתוך ההכרח האנושי.כל כך הרבה מרכיבים מתוחכמים ביצור אחד מכאן:

נשאלת השאלה אם כן, מה היא הבריאה? מה תכלית הבריאה? ומה באמת אנחנו רוצים?