•  -700--110

דרך המודעות

קטגוריה: עבודת הנפש

דרך המודעות

לעולם נראית לנו פעולת ההישרדות כטבע חייתי המשוייך לבעלי חיים או לילידים משבטים בארצות רחוקות שאינן כפופות לדרך החיים אותה מכתיב העולם המערבי.

ואילו אם נסתכל בצורה מיקרוקוסמית על כל אדם בפרט נוכל לזהות את יצר ההישרדות הטמון בתוכנו כבני האדם, ואת ההתפתחות של אותו יצר הישרדותי למנגנון משומן הפועל היטב ומפעיל אותנו בני האדם בחיי היום יום, ואפילו חיים שלמים.

אותו יצר הישרדותי מכבה ומשקיט את התנועה הנפשית שלנו ואט אט מנענע את התנועה השקטה בעריסתה ומרדים אותה.

היצר ההישרדותי קשור בצורה חד משמעית לנפש הבהמית של האדם, הנפש הבהמית היא צרכיו של הגוף הפיזי המסתכמים בתענוגותיו של הגוף. כאשר גוף האדם מזהה צורך המסב לו עונג תנועתו היא להשיג ולממש את אותו התענוג שוב ושוב וכאשר הוא מתרגל ומכיר בהרגל מסוים שהוא תענוג הוא רוצה עוד ועוד ממנו וכך הוא לעולם לא מסופק ואינו מגיע לתכלית האמיתית. התענוג הופך לנגע, להתמכרות לאותם תענוגות וע"י כך מרחיק את האדם מעצמו.

השפע המושפע לאדם מלמעלה הופך להיות פשע כאשר האדם שם לעצמו מקל בגלגלים ומונע מהם להמשיך להסתובב ביעילות, ואז האדם פושע כלפי עצמו.

 הנפש הבהמית

ישנם שלושה מיני תענוגות: אכילה, שתיה, ושינה. כל פעולותיו של האדם מסתכמות ברעב, צימאון או עייפות, ולכן כל תנועותיו הפיזיות של האדם יהיו על מנת שהוא יאכל ישתה וישן טוב, כלומר כל תנועתו היא מילוי שלושת רצונותיו הבסיסיים ותו לא.

אם נבחן את הנושא לעומקו ונסתכל על תנועתה של הבהמה נוכל לראות את הדימיון שבין תנועתה של הבהמה לבין תנועת הנפש הבהמית שהיא הרצונות הגופניים של האדם אלו התאוות.הבהמה מורכנת ראש, ומרוכזת לגמרי בחומר, זה הוא כל עולמה. ראשה מופנה כלפי מטה אל האדמה וכל עניינה הוא לאכול עשב, היא מרוכזת לגמרי במילוי התאוות שלה ואין לה שום עניין להתפתח או לפתח את התנועה שלה, אלא רק לאכול לישון ולשתות.ואילו האדם ראשו כלפי מעלה, כך הוא אמור להיות, אך אם נתבונן בבני האדם שהולכים ברחוב מדי יום, מבטם אינו עולה מעלה כלפי השמים האינסופיים, אלא מורכן מטה.כאשר מבטו של האדם מורכן מטה הוא אינו מעיד על אושר ושמחה בשפת הגוף שלו, אלא על עצבות יגון ואנחה, על דאגות הסובבות ומטרידות את נפשו, וע"י כך הוא מצמצם את מרחב המחיה שלו ואת מחשבתו ורגשותיו. כאשר האדם פועל מתוך רצון למילוי התאוות והסיפוקים שלו, כאשר הוא נמצא בתפיסת ה"אני" הוא חוסם את השפע הרוחני שיכול להכנס לתוך חייו ולהאיר לו אור גדול ואמיתי שינחה אותו בכל מעשיו ופעולותיו.

אם נסתכל על מהלך חייו של האדם מרגע הולדתו ועד סוף ימיו נוכל למצוא דפוס חיים שחוזר על עצמו:

האדם נולד וזמן קצר מרגע הולדתו הוא נכנס למעון, ואז לגן, לאחר מכן לבית הספר כאשר הוא מסיים את לימודיו הוא נרשם ללימודי מקצוע או תואר לרוב אפילו עובד בעבודה שלא מספקת או מעניינת אותו והכל על מנת שיוכל למלא את חסרונותיו הבסיסיים.

האדם יכול לחיות כל ימי חייו רק על מנת להגשים את שלושת הרצונות הפשוטים ביותר של הגוף.

גוף האדם אינו יודע שובע לכן לעולם ירצה לספק את חסרונותיו ולהתענג על תאוותיו בעוצמות מירביות, וכאשר הוא מעצים את הגוף ואת החיצוניות הוא הופך להיות מרוכז לגמרי בחסרונותיו האישיים הוא יכול להגיע למצבי קיצון של אכילת יתר או שינת יתר או סיפוק חסרונותיו בצורה קיצונית וע"י כך נמשכות לו עייפות ועצלות ונגעים רבים אחרים.

 נפש אלוקית - הנשמה

האדם בשונה מן הבהמה ניחן ביכולת להתפתח וזו היא תנועתה הטבעית של הנשמה .

מאחר והנשמה נמצאת בתוך גוף היא קיבלה כלי שאיתו היא אמורה לפעול בעולם. כאשר הגוף מרוכז ברצונותיו האישיים לתענוג הוא מונע מן הנשמה לבצע את תפקידה ולעזור לו להתפתח, אבל כאשר האדם מכיר בנוכחותה של נשמתו , כאשר יש לאדם כלים לברר את רצונה האמיתי של הנשמה היא נקודת האור החבויה בתוכו, אז הנשמה יכולה לפעול מתוך הגוף הלאה אל העולם. בדרך זו האדם יכול להגיע למימוש שליחותו בזה העולם ולהגיע לתיקון התנועה של הרצון לקבל המתבטאת בנוכחותה התמידית של תפיסת ה"אני" בנפש.

 ההבדל בין הנפש הבהמית לנפש האלוקית היא בחלק הנפש שעדיין לא זוכך וטוהר, ואת עבודת הבירור הזאת עלינו לבצע. עלינו לברור את האמת מתוך השקר, את הטוב מתוך מה שנראה לנו כרע, לראות את נקודות האור בתוך מצבים שנראים חשוכים לגמרי.ע"י עבודת הבירור קונה האדם את הדעת ואז הוא הופך להיות מודע למה שקורה סביבו, מודע לקולות הפנימיים שלו , ומחובר לנקודת האמת הפנימית.בתהליך של מודעות האדם הופך להיות מודע אל הנשמה שלו שהיא חלק אלוקה ממעל בתוכו שהוא זך וטהור יותר והוא מאפשר לה לפעול מתוכו, ולבטא את רצונותיו האמיתיים, ע"י זיכוך הנפש הבהמית והתעלות מעל רצונות לסיפוק תאוות גשמיות.

 עצות מעשיות  מהמקורות

במסכת בבא קמא מצאנו מספר הנהגות לכל אדם הרוצה ללכת בדרך המודעות ולהתחיל את עבודת הבירור. חז"ל נתנו לנו את כל הכלים להתנהלות נכונה של מערכת החיים והנפש, וככל שאנו מתקרבים יותר ויותר אל המקורות אפשר באמת להבין "כי לא בשמים היא" העבודה היא באמת פשוטה אם מצליחים להניח את כל החכמות וההפרעות בצד וללכת עם הכלים שקיבלנו.

תָּנוּ רַבָּנָן: דֶּבֶר בָּעִיר, אַל יְהַלֵּךְ אָדָם בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ, מִפְּנֵי שֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת מְהַלֵּךְ בְּאֶמְצַע הַדְּרָכִים

חז"ל מדריכים אותנו בדרך בה אנו הולכים ולפני שאנו יוצאים למסע המופלא אל תוך הפנימיות שלנו בראש ובראשונה אנו צריכים להבין מה היא נקודת המוצא? מאיפה מתחילים?

הדרך צריכה להיות אחת שאינה מוכרת לנו, שהרי הבעל דבר מכיר את הדרכים המוכרות ושם הוא רובץ ומחכה לטרפו על מנת להכשיל אותו. חז"ל היו מודעים לעובדה זו לפיכך יעצו לנו ללכת בצידי הדרך במקומות בהם הסיכויים נמוכים יותר שיארוב מלאך המוות.

תפקידו של מלאך המוות הוא להכשיל אותנו בדרכנו אל האמת ולהסיט את תשומת ליבנו מן המטרה העליונה.

העולם מלא בפיתויים שאינם חשובים כלל לעבודתנו הרוחנית, לכן כאשר אנו הולכים בדרך המקובלת יש סיכוי רב יותר שניכשל ונתייאש, לכן עלינו למצוא את הנתיב המיוחד שלנו, הנתיב שאף אחד עדיין לא צעד בו. הר' נחמן מברסלב קורא לעניין זה "שביל מהצד", בסיפורו "מעשה מאבידת בת מלך" מביא את הרעיון כי על מנת למצוא את הנשמה, את נקודת האמת, יש ללכת בשביל שנראה מלא בקוצים ודרדרים ומסתמן כאילו אף אחד מעולם לא צעד בו – זה השביל שעלינו לקחת.

לא רק את השביל גילו לנו חז"ל אלא גם את החשיבות באופן בו אדם מהלך:

א. האדם יכול להלך בדרך באיטיות כאשר הוא מתעכב על כל תו ותו באמצע הדרך, עוצר ומתפעל מהנוף והדוכנים שהניחו לפניו, בצורה כזאת, הוא לא יוכל להתקדם ולהגיע אל מטרתו.

מאחר וכל עיסוקו הוא מילוי חסרונותיו האישיים, תענוגות, וסיפוק תאוותיו.

ב. האדם יכול ללכת בבטחה בצידי הדרך ולא להסתכל אחורה, להיות ממוקד ולעשות חשבון נפש לגבי העצירות שעליו לעשות, המנוחה, התחדשות הציוד, ניווט נכון וכו'. כך גם אנחנו , כאשר אנו הולכים בדרך העבודה הרוחנית למקום של מודעות עלינו להיות מחושבים לתכנן את הדרך להתחדש בציוד, לדעת לנוח לעשות תשובה על מה שצריך ולהמשיך הלאה בנחישות. כאשר האדם הולך בדרך ומסתכל אחורה שוב אינו יכול להתקדם מאחר ובעיני רוחו הוא עדיין מאחור.

לא לחינם נברא האדם עם זוג עיניו בקדמת הראש, על מנת שיוכל תמיד להסתכל קדימה, ולהשתמש במנגנון השכחה שלו לטובה.

לכן אמרו חז"ל שהדרך מותרת למי שהולך בצידיה.

שָׁלוֹם בָּעִיר, אַל יְהַלֵּךְ אָדָם בְּצִדֵּי דְּרָכִים

אימרה נוספת של חז"ל שכביכול סותרת את האימרה הראשונה, אך שונה ממנה לחלוטין.

לאחר היציאה אל המסע בצידי הדרך, ולאחר שכבר הדרך הותרה לאדם והוא כבר מהלך בה, מייעצים חז"ל ללכת נכון הווי אומר, לא לקצר תהליכים.

בחיים אין קיצורי דרך, כאשר האדם מבצע פעולה או עומד בניסיון עליו לבחון את מעשיו ואת התנהגותו, את מידותיו ורגשותיו, להיות מאוזן בבחירות שלו. מאחר ולא שייך שהאדם יקפוץ מדבר לדבר בחייו אלא יברר אותו לעומקו ויגיע להחלטות נכונות בצורה מאוזנת ומחוברת אל הנקודה הפנימית שבו. כאשר האדם מסגל לעצמו את הכלים ללכת נכון בדרך, הוא מבין שיש לו לימוד מעמיק מתוך כל סיטואציה שנקרית בדרכו ממנה הוא יכול לשאוב את הכוחות והדעת להתגבר על המכשולים.

תָּנוּ רַבָּנָן: דֶּבֶר בָּעִיר, אַל יִכָּנֵס אָדָם יְחִידִי לְבֵית הַכְּנֶסֶת, שֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת מַפְקִיד שָׁם כֵּלָיו.

הליכה לבית הכנסת באופן עצמאי מסמלת הליכה בדרך של עבודת ה' באופן עצמאי, אם מישהו מהקוראים מתקשה בהבנה של מושג עבודת ה' זה מפאת השפה בה חז"ל דיברו. אנו יכולים להשליך זאת לימינו אנו כהליכה בדרך של מודעות ותיקון המידות, כאשר האדם מנסה ללכת בדרך של תיקון הנפש והמידות שלו הוא לא יכול לצעוד לבד, מאחר ואינו בקיא בסכנות האורבות לו בדרך, לכן על האדם לצעוד יחד עם חברים ושותפים מנוסים וותיקים יותר שיוכלו להדריך אותו ולעזור לו להגיע אל היעד.

מה שמתחבר לאימרה הקודמת על מנת שהאדם ילמד איך לא לקצר תהליכים, לתת לעצמו את הזמן לעבור תהליכים נכונים, שורשיים ועקביים עליו להיות מודרך ולא ללכת בשביל לבד, אם כי יעשה לו מדריך שיוכל לייעץ לקבל את ההחלטות הנכונות, ויוכל לעזור לו להשתפר ולתקן את מה שהוא צריך ורוצה לעבוד עליו.

תָּנוּ רַבָּנָן: כְּלָבִים בּוֹכִים, מַלְאַךְ הַמָּוֶת בָּא לָעִיר. כְּלָבִים מְשַׂחֲקִים, אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא בָּא לָעִיר.

אליהו הנביא מייצג את היפוכו של מלאך המוות, ומדוע?

מלאך המוות מיוצג כמגיפת הדבר, תפקידו הוא לנתק ולהפריד את הנפש הבהמית מהנפש האלוקית. כלומר תפקידו הוא לנתק את החיבור של האדם מנקודת האור והאמת הפנימית בתוכו ולרכז אותו בכאב הגשמי והפיזי שלו עד כדי מוות. מלאך המוות המיוצג כאן הוא מטאפורה למירכוז האנרגיה של האדם בחסרונותיו וברצון לקבל שלו, וכאשר האדם מרוכז בחסרונותיו הוא אינו שם פעמיו אל עבר רצון הנשמה, אל עבר השאיפה לרוח ולתכלית לשמה הוא קיים.

אליהו הנביא מאידך גיסא, מייצג מצב של שלום וחיבור בין הנפש הבהמית לנשמה, כך שהאדם מחובר לעצמו ולכוחותיו הפנימיים הוא במצב של היפוך התנועה של לקבל לעצמו, הוא לא מחפש רק למלא את חסרונותיו אלא הוא מקבל את כל השפע שלו מה' יתברך וע"י כך יכול להשפיע את האור שלו אל שאר הבריות, אל הסביבה שלו, משפחתו, בני\ות הזוג, וכו'. ע"י חיבור זה המוביל למעשים של השפעה האדם נמצא במצב של שלום, מצב של חיבור וכך הוא ממשיך את השפע ע"י מעשיו.

הכלבים הם היצור הנאמן ביותר לאדם הם חברו הטוב ביותר, הם אינם חיים בלהקות ומשחקים רק עם הבעלים שלהם, מחפשים את תשומת הלב ואת האהבה מהבעלים. במצב של שלום הכלבים שומרים על נאמנותם.

כאשר הכלב יפגוש בנקבה הוא מאבד באופן אוטומטי את כל נאמנותו ומתמסר לחלוטין ליצר שלו.

כאשר מלאך המוות נכנס לתמונה הרי הוא הרצון למלא את החסרונות והתאוות, האדם יוצא ממצב של נאמנות ושלום ועובר למצב של פירוד מעצמו והוא רודף רק אחרי מילוי החיסרון, זו היא דוגמא להתנהגות תנועתה של הנפש הבהמית.

לסיכום

רוב בני האדם חיים בתנועת הנפש הבהמית, הלא היא תנועת הגוף גרידא לקבל את צרכיו על מנת שיוכל לשרוד בצורה של מותרות. התנועה האמיתית שעלינו לעשות היא לתקן את התנועה של הגוף לקבל לעצמו רק מה שהוא צריך על מנת לשרוד ולהתחיל להשפיע אל הנשמה שלנו.

העצה היא קודם כל לפעול כלפי עצמך, להתחיל לתת לעצמך זמן\תחביב\לימוד לנשמה משהו שיכול להעשיר את הפנימיות ולא קשור רק לצורך חיצוני של עבודה, לימודי תואר\מקצוע,כסף, ענייני דיומא, רדיפה אחר תאוות שונות, שינה ואוכל. אפשר לבחור תחום אחד ופשוט להשקיע בו זמן מסוים פעם אחת בשבוע בצורה עקבית, אז הנשמה מתחילה להתעורר לפעול מתוך הגוף, כל שהיא צריכה על מנת לעשות זאת הוא הכרה שיש כאן יותר מאשר צורך הישרדותי.

אלא הצורך ההישרדותי האמיתי על מנת שנוכל להגיע למטרה שלנו בבטחה היא לדאוג לקיום הנשמה והישרדותה.

תגובות (0)

נשמח לראות את תגובתכם

התחבר לאתר על מנת להשאיר תגובות

evolotion

כניסת חברים