•  -700--110

הרצון האמיתי

קטגוריה: עבודת הנפש

הרצון האמיתי

בני האדם הינם יצורים אינטלגנטיים, חכמים והמפותחים ביותר בכל הבריאה כולה. לאדם יש מוח מפותח וכן אינטלגנציה רגשית המאפשרת לו להשתמש בחושיו בדיוק גבוה ביחס לרוב הבריאה.האדם מסוגל לחוש בידיו, ולזהות עצמים רק ע"י חוש המגע בלבד, העין האנושית היא מפותחת יותר מכל עדשה של מצלמה שאי פעם פיתח האדם, חוש הטעם של האדם מסוגל לפרק למרכיבים שונים את הטעמים, וכן הוא עדיין ניזון מתענוג שהוא שואב דרך חושיו, ולאו דווקא מתוך ההכרח האנושי.כל כך הרבה מרכיבים מתוחכמים ביצור אחד מכאן:

 

נשאלת השאלה אם כן, מה היא הבריאה? מה תכלית הבריאה? ומה באמת אנחנו רוצים?

 

בני האדם הינם יצורים אינטלגנטיים, חכמים והמפותחים ביותר בכל הבריאה כולה. לאדם יש מוח מפותח וכן אינטלגנציה רגשית המאפשרת לו להשתמש בחושיו בדיוק גבוה ביחס לרוב הבריאה.האדם מסוגל לחוש בידיו, ולזהות עצמים רק ע"י חוש המגע בלבד, העין האנושית היא מפותחת יותר מכל עדשה של מצלמה שאי פעם פיתח האדם, חוש הטעם של האדם מסוגל לפרק למרכיבים שונים את הטעמים, וכן הוא עדיין ניזון מתענוג שהוא שואב דרך חושיו, ולאו דווקא מתוך ההכרח האנושי.כל כך הרבה מרכיבים מתוחכמים ביצור אחד מכאן:

נשאלת השאלה אם כןמה היא הבריאהמה תכלית הבריאהומה באמת אנחנו רוצים?

מהות האדם והבריאה היא כולה אחת, ויש לחדד שזה הוא חידוש מוחלט שלא היה קיים עד הנקודה בה נברא העולם, מהות הבריאה היא "הרצון לקבל",אותו רצון לקבל מניע את כל הבריאה כולה והוא טבעה של הבריאה.

 

אם נתבונן בשאלה מהיכן מגיע אותו רצון לקבל, נגיע לנקודה של רצון שמתעורר אצל האדם לקבלה מגיע מתוך חוסר כל שהוא, לדוגמא: רצון לאהבה- מגיע מתוך הרגשה של האדם שהאהבה חסרה לו, רצון להערכה- מגיע מהמקום שאדם מרגיש שאינו מוערך ומכאן מגיע הרצון להערכה וכן הלאה. אף ברובד הגשמי אם נתבונן היטב בכל רצון גשמי שיש לנו: אם לאדם מתעורר רגש של תיאבון להבדיל מרעב שהוא כללי וכל מאכל שהוא יכול לספק את הצורך הנ”ל, תיאבון מופנה למאכל מסוים, מכאן שנמצאת כאן תאוות האכילה.

במציאות האלוקית לא היה שום חיסרון לכן הבריאה נקראת – "יש מאין", מתוך כך שלא היה בבורא שום חיסרון כלל,ואילו המציאות שבה אנו פועלים שורשה הוא חיסרון מוחלט, המציאות שלנו נובעת ומבוססת על הרצון לקבל שמקורו מתוך חיסרון.

“יש מאין"- בריאה ויצירה של קיום מתוך משהו שלא היה קיים כלל לפני בריאתו.

 

המציאות האלוקית היא אך ורק רצון להשפיע ולהיטיב עם הבריות, לכן הבורא נקרא "יש מיש" מאחר ואין בו חיסרון כלל. אותה בריאה שמבוססת על הרצון לקבל, המציאות שלנו, מיוחסת למהות אחת וזה הוא אותו רצון שנובע מתוך החוסר- הבריות הן שונות אך המהות היא אחת.

וזה הוא חידוש גמור, מאחר ולא היה רצון לקבל במציאות האלוקית, ואילו הרצון הזה הוא חדש, כיאה לכל חידוש- יש לו התחלה ולכן יש לו גם סוף. מכאן שהבריאה התלבשה לשם תיקון הרצון הנ"ל בתלבושת של זמן ומקום מוגדר ומוגבל.

(וזה הוא העולם שפועל בו זמן מוגדר והמקומות הם ידועים מוגדרים)

 

בנקודה זו עלינו להתבונן מאחר ותכלית הגעתו של האדם לעולם הזה וכאן יסוד עבודתו מונח, מאחר וההבדל בין הרצון לקבל לבין הרצון להשפיע- הרצון האלוקי הוא הבדל עצום ובסיסי אותו יש לתקן משורשו. ברגע שהרצון האלוקי (להשפיע) הופרד מהרצון האנושי- לקבל, הרי הוא הרצון השייך לכלל הבריאה, נוצר פירוד ואותו הפירוד בין הרצונות הוא שורשי.

אם נתבונן לעומק העניין כל התנועה כולה, שורש כל רצון, מקורו בחוסר שאותו רוצה האדם למלא, ואילו ה' יתברך כל תנועתו וכל תכונתו היא להשפיע על הבריות, טוב אין סופי ואור אין סופי, מכאן שההבדל נעוץ בשורש תנועת המציאות.

בפירוד זה נמצאים כל הייסורים הבאים על האדם, כל הכאבים, המרה השחורה והדכאונות שמשתלטים על הנפש, עמוק מתוך מקום החיסרון שאותו רוצה האדם למלא, ואילו במציאות האלוקית מצויה השמחה והרפואה שלמה.

אדם המסוגל לחיות את המציאות האלוקית אינו מרגיש ייסורים או חיסרון, אלא רק שמחה גדולה וכל האור שהוא מקבל הוא על מנת להשפיע לזולתו ולא על מנת למלא שום חוסר אישי משלו.

 

חוק השוואת הצורה

 

הינו חוק רוחני, החוק הרוחני גורס כי כל הפועל במישור הרוחני הוא או שינוי צורה או השוואת צורה. ברגע שנוצר פירוד בין הרצון להשפיע, הלא הוא הרצון האלוקי לבין הרצון לקבל, שינוי הצורה מפריד אותנו מן המציאות האלוקית וחוק השוואת הצורה מחבר אותנו, את הבריות עם ה' יתברך.

לדוגמא: תכונותו של הבורא היא להשפיע, לתת, ומהות הבריאה היא הרצון לקבל, כלומר שמצוי כאן שינוי צורה מרצון להשפיע לרצון לקבל, בעקבות השינוי הנ"ל מצורה של השפעה לצורה של קבלה נפרדה הבריאה מהבורא יתברך ונתגלתה במציאות בפני עצמה.

 המציאות הזו מזהה את עצמה כישות נפרדת המזהה את קיומה כ"אני".

כמו שנכתב בהתחלה, הבריאה נקראת "יש מאין" וכאשר התרחש שינוי הצורה הנ"ל ה"אין" וה"אני" הפכו להיות שתי מהויות נפרדות לגמרי, ושינוי הצורה הוא הגורם לכך.

הרצון לקבל לובש צורה הן רוחנית והן גשמית, ההבדל היחיד הוא בעצמים שהרצון מתלבש בהם, למשל: באופן רוחני יכול להתלבש הרצון ברצון לאהבה,חשיבות,פינוק,רחמים, וכו' ואילו בצורה גשמית רוצה האדם תמיד את מה שחסר לו: בית גדול ומפואר,אוטו יקר, בגדים מפוארים וכו'.

 

כל מהות האדם נעוצה בחטא האדם הראשון ותיקונו,בכדי להבין את חטא האדם הראשון עלינו להבין תחילה את מהות האדם הראשון, מהות הנחש, וכיצד הסכים האדם לחטוא במקום כל כך מקודש ומקורב לבורא יתברך.מהות האדם היא הרצון לקבל, ובחטא עץ הדעת נוצר הפירוד בין המציאות האלוקית לבין המציאות הגשמית ואותה אנו צריכים לתקן.

 

נעצור ונבין לרגע מה קרה בחטא האדם הראשון:

הציווי היה "וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל.יזוּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע--לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת תָּמוּת.” (בראשית פרק ב')

כאשר האדם הראשון בוחר לאכול מפרי עץ הדעת טוב- ורע, עצם המעשה הוא זה שגורם לפירוד בין שני הרצונות- הרצון להשפיע הלא הוא הרצון האלוקי, לבין הרצון לקבל לעצמי שזה הוא הרצון האנושי וכאן טמון סוד העבודה של האדם. הפירוד ברצון נוצר ברגע שהאדם אכל בכדי לקבל לעצמו את היכולת האלוקית כמו שכתוב:

"כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע.”

(בראשית פרק ג',ה)

מפס' זה אנו למדים שיכולת ידיעת הטוב והרע, והברירה בין שני הכוחות הללו שמורה לבורא,

ובאכילת פרי עץ הדעת, נוצר הבלבול והפירוד בין שני הכוחות אצל האדם,והפך להיות כחלק מנשמתו והוויתו בעולם.

 

גם הרצון עצמו מתחלק לארבעה בחינות של עבות, גסות, ד' בחינות הגסות הם:

 

א. הרצון לקבל על מנת לקבל- זה הוא הגס ביותר מתוך סוגי הרצון הקיימים, והוא המכונה "יצר הרע". רצון זה מתלבש בצורה של קבלה עצמית והוא מופרד לגמרי מהבורא יתברך וממנו, מהמקום הנמוך הזה של קבלה אישית (אגואיסטית, קבלה לשם הנאה אישית) לאדם נובע כל הרע שבעולם, ושאיפתו היא להיטיב רק לעצמו. תנועה זו של הרצון תגרום לאדם להשלים את חסרונו על מנת להיטיב את מצבו האישי גם אם יצטרך לפגוע בשפע זולתו ואף לפגוע בו לרעה, תנועה הנ"ל של הרצון מיוחסת לגוף הגשמי החומרי.

כאשר אדם רוצה שרק לעצמו יהייה טוב ונוח הוא אפילו מסוגל לפגוע בחברו על מנת להשלים את מטרתו ואפילו להגיע לדרגות נמוכות ושפלות בהן ירע לחברו מאוד, ויצר את צעדיו ואת שפעו. זה הוא בחינה ד' של הרצון והוא הנמוך ביותר.

 

ב. הרצון להשפיע על מנת לקבל- רצון זה מוכר לכולנו, אמנם הוא זך יותר מהרצון הראשון שהזכרנו לעיל אך עדיין המטרה בהשפעה היא הקבלה. רצון זה מוכר לכולנו בשפת הרחוב- האינטרס. למרות תנועה של השפעה לזולת הכוונה נשארת בצורה האגואיסטית.

נוכל להתבונן על התנהגותם של ילדים לדוגמא זו:

כאשר ילד נותן משהו לחברו על מנת שיהייה חבר שלו, או על מנת שחברו יתן לו משהו אחר.

וכן גם התנהגות בני האדם, בנקודה זו רוב בני האדם נמצאים, מאחר ולמרות שעשה האדם תנועה של השפעה, כל עוד ברוחני הכוונה היא לקבל- המעשה עדיין נחשב לקבלה עצמית.

זה הוא בחינה ג' של הרצון.

 

בשני השלבים הללו רוב העולם עומד, וכאן בשלבים אלו של הרצון מצויות כל המידות הרעות הנמשכות אל האדם: שנאה,כעס,קנאה וכו', מידות אלו הן תולדה של שני שלבי הרצון הללו.

 

ג. הרצון להשפיע על מנת להשפיע- בחינת אברהם אבינו, כל עניינו היה אך ורק להשפיע לבריות, שפע וחסד, כל כולו היה נתינה, מאחר ואברהם אבינו זיהה כי זה רצון ה' להשפיע טוב לנבראים, מכאן אברהם אבינו הסיק שבכדי להתקרב לבורא עליו להידמות אליו כלומר- להשוות את צורתו לצורת הבורא. וכמובן שאין זה העניין באופן חיצוני אלא בתנועת רצונו של אברהם. אברהם אבינו הבין את הפירוד שנוצר והבין שתנועתו של העולם נעה סביב הרצון לקבל ושפירוד זה הוא השורש הדורש תיקון מכאן שתנועתו הייתה הפוכה משל העולם ובמקום להמשיך את הפירוד הזה היה בכוחו לשנות ולתקן ולהדמות את רצונותיו לרצון הבורא- כלומר להשפיע לבריות טוב, על ידי עשיית חסדים, כמו שה' משפיע לבריותיו רק טוב. זה הוא בחינה ב' של הרצון.

 

אף על פי שזה נראה גמר התיקון של הרצון, אין זה התיקון כי היות והנברא הוא רצון לקבל, גם רצון זה צריך לגלות את תכליתו ולבוא לידי תיקון שלם- שהוא השלב הבא.

 

ד. הרצון לקבל על מנת להשפיע- הרצון האחרון הוא הרצון המושלם, כלומר גמר התיקון לנשמות,זו היא צורתן הסופית של הנשמות שבה הן זהות ליוצרן- לבורא יתברך ודביקות בו, מאחר וקבלה עם כוונה אמיתית של השפעה לזולת ולבריות נחשבת להשפעה גמורה ולהשוואת צורה מוחלטת לבורא, כאן מצויה הדביקות האמיתית בממשות האלוקית, במציאות האלוקית.

ונסביר, האדם בשורשו ובבסיסו הוא בעל רצון לקבל ואינו יכול להיפטר מרצון זה לעולם מאחר והרצון הזה מושרש בו עמוק מרגע בריאתו. האדם נפרד לגמרי מהרצון לקבל אך ורק כאשר הוא נפטר מהעולם הזה, דוגמא לכך אנו יכולים לראות בפרשת חיי שרה בספר בראשית.

כאשר אברהם אבינו עוקד את יצחק השטן מגיע לשרה ומראה לה את התרחיש, ישנן שתי סברות בנוגע למיתתה של שרה, לפי הפשט כאשר שרה רואה את המחזה הנורא היא נבהלת ופורחת נשמתה, אך לפי פנימיות התורה ישנה גישה הגורסת כי שרה בעצם למדה ממעשיו של יצחק בנה. כאשר יצחק נעקד על המזבח, הוא ביטל את קיומו האישי, ביטל את המציאות שלו ואת הרצון הבסיסי לקבל, ומכאן שהוא נעקד ברצון, היה מוכן למסור את נפשו למען הבורא , כאשר ראתה שרה את יכולתו של יצחק בנה לבטל את קיומו למען ה' יתברך, והבינה את יכולתו למסור את חייו על המזבח למען ה' היא למדה לבטל את הרצון הבסיסי לקבל ומכאן שהיא ביטלה את רצונה האישי והבסיסי לקבל ויצאה נשמתה. מהסיפור הנ"ל אנו למדים את היכולת להידבק בה' יתברך אך ורק כאשר אדם מפנה את עצמו ואת רצונותיו האישיים, וכאשר הוא נקי לגמרי מרצון לקבל לעצמו, אור ה' יכול להאיר דרכו ואז נשמתו יכולה להידבק בה' יתברך, אז הוא עובד את ה' באמת. שרה אימנו נפטרה מהעולם הזה כאשר היא פינתה את הרצון לקבל לעצמה, לנשמות האלוקיות הטבועות בנו אין רצון לקבל אלא משום התלבשותן בגוף גשמי הרי זה חיוני להיות האדם נפש חיה ופועלת במציאות הגשמית שיהייה בו רצון לקבל.

מאחר ואנחנו בני אדם ולא יכולים לגמרי לסלק את הרצון לקבל, הרי שגם כשאנחנו בדרגה הגבוהה ביותר של הרצון שזה הנ"ל- לקבל על מנת להשפיע עדיין טבוע בתוכנו הרצון הקטן לקבל, אך כאשר האדם מפנה לגמרי את אותו רצון אישי הוא מגיע לגמר תיקונו, כמו שאנו רואים ולמדים מסיפור פטירתה של שרה אימנו עליה השלום.

וזו היא השוואת צורה גמורה ליוצרנו, מכאן שלקבל על מנת להשפיע זה הוא גמר התיקון ולכאן עלינו לשאוף ולעמול להגיע. זו היא בחינה א' של הרצון והיא הגבוהה ביותר.

 

 

שאלה: אם הרצון לקבל הוא כל כך שורשי בתוכנו ורובנו עומדים ב-2 הבחינות האחרונות של הרצון, כיצד אם כך ניתן לשנות את הטבע שהבורא טבע בנו? האם יש לנו את הכוח לשנות?

 

תשובות נא לשלוח לפורום נקודת אמת

תגובות (0)

נשמח לראות את תגובתכם

התחבר לאתר על מנת להשאיר תגובות

evolotion

כניסת חברים